גבר ואישה

גבר ואישה זכו – שכינה ביניהם. מכירה ימים כאלה. הכל דבש, הילדים מרוצים, הבית חמים ועם ריחות של בישולים, אנחנו שנינו כמו זוג יונים, הוא קורא משהו ואני מציירת, משחקים שש-בש בערב ורואים איזו סדרה דרך נטפליקס. בקיצור, חיים דבש. נותנים ספייס אחד לשני, מפרגנים על הצלחות רגעיות שעברו עלינו באותו יום, מצרים על קושי שבן הזוג חווה ומנסים לטכס עצה ביחד, זו העוצמתיות הבלתי ניתנת לערעור של זוגיות מוצלחת. ככה מתגלה שכינה כשהכל טוב. 

אבל למשפט הזה יש שני חלקים. אמנם זה מתחיל טוב, גבר ואישה זכו – שכינה ביניהם אבל ממשיך ככה: לא זכו – אש אכלתם. גם את האש אני מכירה. היא ניצתת בשקט, מבלי משים, משום סיבה, וכשהיא מתפרצת, אי אפשר לברוח ממנה. זה מביא אותך לרצות להעלים את בן הזוג מהעולם הזה, ובדרכים האכזריות ביותר. אף סרט מתח לא יכול להתחרות עם המוח היצירתי שלי בתכניות החיסול שמוחי הוגה בזמני ריב. שנאה יוקדת שאינה ניתנת לריצוי, עד שמגיע שיא כזה שמשאיר חור בלב. שמעתי שזה דווקא טוב, המעבר הזה משנאה לאהבה, ואני יכולה להבין את זה, אבל בהרגשה שלי זה מחולל רק נזק. אתה נשאר חשדן, זוכר את עוצמת הפגיעה ונזהר על עצמך שלא להיפגע. ריבים בכלל שנואים עלי ואני נזהרת להיקלע אליהם עד כמה שאפשר. עם הזמן מיינתי את העולם שסביבי, ואני מנסה לדרוך רק במקומות בהם האדמה יציבה ואינה מתלקחת כי אני לא עומדת בזה, בוודאי בלי התמיכה של מיכאל לייטמן.

הבעיה בזוגיות שאתה לא יכול לברוח, לא יכול להימנע, כי כל זמן שמחליטים שלא לפרק את החבילה, היא מכילה את כל קצוות הרגש וזה קשה. היו זמנים בהם החלטתי שזוגיות זה לא בכל מחיר, ובשביל שלוות הנפש שווה לפרק את החבילה, אבל הזמנים הקסומים הללו, שבהם שורה שכינה, ממכרים ביותר ומביאים את האדם לרצות עוד ועוד, כי בלי זה לחיים אין משמעות.