סבלנות של אמא
אתמול חברה אהובה שלי מתיישבת לידי, ככה, מטילה עצמה על הכסא, באפיסת כוחות ואומרת לי: קשה לי עם הילדים. פניה נפולות, גופה עייף, ולבה מתוסכל עד דואב. לילד הצעיר פריחה, הגדולה צריכה עזרה בלימודים, האמצעי צריך תשומת לב, ואני… איפה אני? אולי במחשבות על אתמול? אולי מקשיבה לשיעור של הרב לייטמן?
ואני מקשיבה, וחושבת, ומכירה את המצב, ומייד עולה בי תחושת לב שלבד אי אפשר לעשות כלום. כל אחת בד' אמותיה, מתמודדת עם בעיותיה, ילדיה, ביתה. זה לא עובד כך. היכן הערבות ההדדית? היכן העזרה ההדדית הטבעית מאוד לנשים? לאן נעלמו כל אלה? האם אישה אמורה לגדל את ילדיה ותינוקותיה בכוחות עצמה?
בעבר חיינו בחמולות, ואישה שילדה היתה עטופה בטיפול, וכאשר אוגרת כוחות, נרתמת לעזור לאחרות. ואילו הצעירות של ימינו, ללא הכנה, נכנסות לבניית משפחה, לעול, שלא היו מוכנות לו, וחוות תסכול ללא תמיכה. במצב בו נשים עסוקות בתמיכה הדדית, בעזרה הדדית, אפשר הכל, אפשר לתת כוחות זו לזו, גם אם לא פיזיים, אבל חיוך, הקשבה עצה ובעיקר דוגמה. הדוגמה שאנו נותנות זו לזו נותנת כוח, מניעה אותנו, והיא חלק מהערבות ההדדית שניתן לבנות בינינו.
אז… חברתי דיברה, ישבה שפופה על הכיסא. ואני הקשבתי, והרעפתי עליה מחמאות, כמו המאמצים שהיא עושה, וההשקעה שלה היומיומית, ועוד מילים טובות, ופתאום, כהרף עין, היא הרימה עיניים מחייכות אל העולם. ופתאום הטוסיק של הזאטוט לא העיבו על לבה, כי כשיש חברות, וכשיש ערבות הדדית, ומילים טובות בינינו, הכל אפשרי. זה מוכח. תנסו.
