להפסיק לחכות לתורי לדבר

לרוב אנחנו מקשיבים ומחשבים במוח מה נגיד על זה, במקום פשוט להקשיב. קורה שאנשים יושבים ביחד ומדברים, אבל אף אחד לא ממש מקשיב לשני ורק ממתינים לשעת הכושר להשחיל את מה שיש להם לומר.  
היכולת להתאפק נותנת לנו את כח העל להפוך למתבונן במקום לשחקן פעיל. היתרון בזה הוא שאפשר לעשות פחות ולהשיג יותר מכל סיטואציה. אנשים אוהבים לדבר, אז לתת להם לדבר. להקשיב. זה מעשה של אהבה. כשאנשים מדברים, הם מוסרים לנו את כל התקוות, הפחדים, הרצונות, הצרכים, האהבות, השנאות שלהם. ומבלי לדבר הרבה, נוכל לעשות למענם יותר משהיינו יכולים לתת להם בסיפורי החוכמה שלנו – לחזור על מה שהם אמרו, לשאול אותם שאלות שירחיבו את מה שדיברו, להדגיש את הנקודות המשותפות שגילית.

לא לאפשר לרצונות שלנו למשוך אותנו לכל מיני כיוונים: הרצונות שלנו גורמים לנו להתמקד יותר מידי בתוצאות. ההנאה נמצאת בתהליך. ואנחנו נוטים לשכוח את זה, ולרוץ לתוצאה, ברמה שאנחנו עלולים לעשות את הכל בעצמנו במקום לעשות את זה ביחד, כדי שזה כבר יהיה מוכן וגמור.

להרפות מהרצינות: כשאנחנו מתייחסים ברצינות יתר לעניין כלשהו, הוא מתחיל לנהל אותנו ואנחנו הופכים אותו לדבר החשוב ביותר. טוב להתמקד בנושא שצריך לקדם, אבל לא להפוך את זה לחיים שלנו.  להתמקד בקידום הקריירה זה טוב, אבל לא להפוך את החיים שלנו לפיתוח הקריירה, כי אז נשכח לחיות, נשכח להיות עם חברים, עם משפחה, מבלי לחשוב שעלינו להתפנות עכשיו לדברים אחרים.

אין לנו באמת שליטה על החיים שלנו. החיים קורים. ולכן נזדקק לצידה טובה למסע הזה – לכוחות על האלה כדי לזכור שהתוצאה לא חשובה, אלא הדרך. ובשורה התחתונה, לא אני כאן חשובה, אלא מה אני עושה עם הנוכחות שלי בעולם. 

זה לא העזתים! זה הכיבוש (באמת?!)

"יהיה לנו שלום עם הערבים רק כשהם יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו." גולדה מאיר

סליחה גולדה. בזמן הקרוב זה רק חלום. ב2009 ,ב- 12 בנובמר,חלאד משעל, מי שהיה יו"ר הלשכה המדינית של חמאס באותה שנה נפגש עם מספר ראשי מפלגות בדמשק . באותה פגישה הוא שטח בפניהם את האסטרטגיה הכלכלית של החמאס (נדיר מאד, יש לציין)

חמאס תמשיך לתעדף, אמר חאלד, את ההתנגדות  המזוינת על פני התושבים או שיקום תשתיות.יש לציין שהוא באמת עמד במילה שלו  – שהרי כל כך רבה הסמיכות בין העברת הכסף הקטארי לרצועה לבין ההסלמה האחרונה שזה יכל להיות קצת מצחיק, אילו הבדיחה לא היתה על  חשבונינו. ואם נביט קצת מעבר – אנו יודעים כי היישוב היהודי סבל פרעות, רצח וביזה הרבה קודם להפיכתה של התקווה למדינה יהודית ממשית.

בין מרד הפלאחים לפרעות תרפ"ט לא ממש נתנו לנו לנוח.. השייח אמין אל חוסייני נפגש עם היטלר ב29, וכוונותיהם לגבי היהודים לא היו ידידותיות כבר אז. ויתכן שחלקינו ,בין הים התיכון לירדן , מצפים שאולי בחלוף עשורים מספר שכנינו ירגעו ויפנימו שיש לידם מעצמה חדשה. חבל.
ההסטוריה מלמדת אותנו שסכסוכי שכנים עשויים להמשך מאות בשנים. לראיה הבסקים באיטליה,  הסקוטים באנגליה ואפשר עוד להמשיך.. כך שנאיבי מאד מצידינו לקוות שהמיקרה הפלסטיני יהיה שונה.

"אלוהי. תן לי הכוח לשנות מה שביכולתי, את הכוח להשלים עם מה שלא אוכל לשנות ואת השכל להבדיל בין השניים"

עושים היסטוריה

השם "בעל הסולם" היה שם שנלחש בין בודדים והיה קונצנזוס שלא מדברים עליו בפומבי, כי הוא היה המקובל הראשון בתקופה המודרנית שהודיע קבל עם ועדה כי הגיע העת להפוך את חוכמת הקבלה, שהייתה חוכמה ליחידי סגולה עד אותו זמן, לחוכמת ההמונים. רוב הקהילה הדתית לא ראתה זאת בעין יפה, להוציא בודדים כמו הרב קוק, מי שהיה הרב הראשי הראשון במדינה, שהיה בעצמו מקובל גדול.

רבי יהודה אשלג, המוכר בשמו "בעל הסולם" בזכות פירוש הסולם שחיבר לביאור ספר הזוהר, היה מקובל שהתחיל את דרכו בחוכמת הקבלה כבר כילד קטן, כשבאופן "מפתיע" נחת בידיו ספר הזוהר. המקובלים מספרים שהאדם לא יודע באיזו דרגה רוחנית הוא נמצא עד שהוא עובר לדרגה החדשה, כי רק בתוך ההבנה המלאה של הדרגה שסיים, הוא יכול ממש לחוש את מה שעבר ולהבין את זה בכל איבריו.

פעמים רבות אנחנו אומרים על אנשים שעושים היסטוריה, שהם "הקדימו את זמנם", אך האמת היא שהם לא. הם פשוט הגיעו לפנינו לאותה מדרגה שעליה אנחנו מתחילים לדרוך כדי להכין לנו את הקרקע, כדי לסדר לנו את כל הדרוש כדי שברגע שאנחנו נהיה מוכנים, נבוא ונבין ונפנים ונאמץ בקלות יחסית. בזכותם, בזכות העבודה שהם עשו בשבילנו. באחד ממכתביו כתב בעל הסולם: שמח אני שנבראתי בדור שכזה שמותר לפרסם את חוכמת האמת.

ועכשיו, כשעם ישראל מוכן להתחיל את המסע המרתק לשוב לשורשו, לממש את תפקידו כעדת כהנים וגוי קדוש, הראשונים מתחילים להניח את כפות רגליהם על המדרגה הראשונה הזאת, ואחרים מתחילים לשאוף אליה ואחרים רק מתחילים לקלוט שהיא קיימת, אך זה קורה, כך כמו שהיה בחציית ים סוף, נמצאים בפניו כל הכלים מוכנים בזכות עבודתם של אנשי רוח בקומתו של בעל הסולם כמו מיכאל לייטמן, ששמו היום נישא בגאון בכל דוכן ספרים, בכל ספריה, בערוצי טלויזיה, בפרסומים באינטרנט, כשכל החומרים שהכין לנו (פירוש הסולם לספר הזוהר, פירוש כתביו של האר"י ומסות חברתיות עם הנחיות ברורות לפעולה), ברור לנו שלא הקדים את זמנו, ושגילוי החוכמה אכן החלה בזמנו במלוא הדר. שמחה אני שנולדתי בדור שכזה, שמותר וחובה לאמץ את חוכמת האמת, ושיש לי סביבה טובה שעוזרת לי לממש את משימת חיי.

מה הטעם בחיים?

בימינו אנשים לומדים בכל מיני חוגים עושים מדיטציות כדי לגלות את העולם הפנימי שלהם. משתמשים בהרבה מאוד טכניקות, הולכים לסדנאות בשביל לגלות את "הכוח הפנימי", בתקווה שיוכלו לשנות את המציאות שלהם, ולחיות טוב יותר. על פי הקבלה באתר קבלה לעם, אין באדם דבר חוץ מהרצון שלו ליהנות ככל האפשר. ליהנות מכל מיני מקורות, בכל מיני אופנים. אחד רוצה יותר כסף, השני יותר כבוד, השלישי כך והרביעי אחרת. כלומר, האדם הוא סך כל הרצונות שלו. אנחנו בורחים מרע, ורודפים אחרי טוב. ובסופם של החיים, אנחנו מתוסכלים וחסרי אונים. החיים עברו עלינו במאבק הישרדותי מייגע ומאכזב. ואנחנו תוהים: על זה בזבזנו את החיים שלנו? ואולי קיימת בכל זאת איזו מטרה יותר נעלה לחיים שלנו? השאלה הזאת מתעוררת בכל אחד לפעמים… אנחנו רוצים להפטר ממנה, רוצים לשכוח אותה, כי היא ממררת את חיינו, משפילה אותנו, ואין לנו תשובות עליה. לכן, יש כאלה שלוקחים סמים, או אלכוהול, אחרים מתמסרים לציור, הלחנה, או מדע וזהו. אבל מה התועלת? מתברר, במיוחד בדורנו, שאנשים מגלים שיש בהם איזה "ניצוץ פנימי" קטן שמושך אותם לגלות את מטרת החיים. מטרת הבריאה, מטרת הקיום שלנו. הניצוץ הזה לא נותן מנוחה, הוא מושך אותנו לנסות ולגלות את השורש שלנו, לחקור מי אנחנו.
והאם יש מטרה לחיינו. מתוכו אנחנו שואלים: מה הטעם בחיינו? האם אנחנו כאן רק בשביל שהגוף שלנו יחיה וימשיך את הדור? לדאוג לגוף הזה ולתת לו כך וכך קלוריות? אמנם זוהי טרחה גדולה בה אנחנו עסוקים רוב חיינו. כי כדי לספק לגוף את צרכיו, עלינו ללמוד, לעבוד להרויח כסף למחייתנו, למצוא בן/בת זוג ולהביא ילדים לעולם אבל האם זה כל האדם? (מבחינה זו כמעט ואין הבדל בינינו לבין כל חיה או בהמה אחרת). האם זה מספיק לנו? בשביל זה כדאי לחיות? מתוך מחשבות כאלה אנחנו מגיעים למסקנה שהתשובות לשאלות על מטרת חיינו נמצאות כנראה מעל הגוף הזה. שהאדם שבי, חייב להיות משהו אחר! משהו פנימי, נעלה יותר. ואכן יש בתוכנו תכונה ייחודית לאדם וזוהי המודעות שלנו. איך אנחנו תופסים את המציאות ואת עצמנו. אולי אם נחקור ונפתח את החלק הזה שבתוכנו נגלה בשביל מה כדאי לחיות? נוכל לקבל תשובות לשאלות כמו בשביל מה אני חי? או מה הטעם בחיי? אולי כך אוכל להרגיש שמח ולגלות שיש מטרה לחיים שלי…

בין פולאני לשקדי

האם היליד תמיד ינתח את תרבותו ברמה נמוכה מכפי שיעשה החוקר אותו? האם זה תלוי בסובייקטיביות של היליד? כלומא אם מדובר במשה,בני,ברוך,רונן או עובדיה? מייקל פולאני יאמר שאנחנו יודעים הרבה על עצמנו יותר מכפי שאנו יכולים לדווח על עצמנו. זהו ידע סמוי –tasic knowledge למרות שאנחנו יודעים אנחנו לא יודעים איך לנסח זאת. אז כיצד אנשים תופסים את עצמם? כחוקרים אנחנו צריכים לשים את עצמנו במקום הנחקרים ולהבין את השקפת עולמם- לכן עושים עבודת שדה, נכנסים לתוך החברה הנחקרת. לומדים להכיר את הקטגוריות של חשיבה של הנחקרים. להתרחק מהאובייקט ולהתקרב למשמעות האובייקט

שקדי רואה חשיבות עצומה בהטמעות בשדה: בכל מחקר יש חידה- מהו הסיפור שאנו רואים בשדה, אבל שנמצא באופן סמוי ולא על פני השטח. כיצד מגיעים לידע סמוי? תצפיות, מסמכים, חפצים ותפקידם, ביטויים. בוחנים: תקשורת בין הנחקרים, דפוסי פעולה. מקורות מידע משניים: ספרות על התקופה או על התופעה. מהלך חשוב: זיהוי קטגוריות החשיבה של הנחקרים, מה עומד מול מה, איך מסווגים דברים, מהן הדיכוטומיות, זה מלמד על תמות חברתיות.

הנחקרים לפעמים משתמשים בקטגוריות מסוימות באופן מכוון, כדי ליצור רושם מסוים, צריך להבחין בכך ולזכור שזה ה emic כמו לדוגמא בCommunity of practice- קהילות של פרקטיקה (מדענים למשל). במחקר שדה אפשר לא לציין כלל שמות אנשים, שם בית ספר, עיר וכד', אין בכך צורך. ניתן לצפות ולרשום רק לאחר מכן בנפרד (אפילו בשרותים) כדי לא להראות רושמת כי זה מרחיק